דר' עירית אילן

למבנים שבפה תפקידים רבים הכוללים: העברת מזון ונוזלים לצינור העיכול, הגנה במאבק עם טורפים או במלחמות חברתיות, הגנה מפני מיקרואורגניזמים, התנקות עצמית בעזרת הלשון והניבים, עירור מיני ע"י ליקוק והפעלת בלוטות הטעם, תקשורת (כמו חשיפת שיניים או הרמת שפה), ואידוי הפרשות לצורך צינון הגוף (בעיקר בכלבים).

המזון מזוהה בתחילה ויזואלית וע"י בלוטות הטעם. בעלי חיים מסוג כלביים או אוכלי בשר (Carnivores) צריכים בדרך כלל להכניע קודם את מקור המזון שלהם, ומשתמשים לצורך כך בניבים. הפעולה דורשת פתיחה גדולה ורחבה של הלסתות כדי לכתר את הטרף. פתיחת פה רחבה דרושה גם לצורך תלישת המזון בעזרת הניבים כדי שניתן יהיה ללעוס אותו בחתיכות קטנות מספיק לבליעה.
חלק מהכלביים – כמו חתולים – הם בעיקר טורפים. אחרים – כמו כלבים – הם אוכלי בשר ונבלה אך גם אוכלי כל (Omnivores). ההבדלים הללו נראים בהתפתחות השיניים המולאריות (הטוחנות) בכלבים, או החוסר בהן בחתולים.

לכלביים יש יכולת מוגבלת בהזזת הלסתות הצידה. המפרק הטמפורו-מנדיבולרי בנוי כציר עם רצועות חזקות הסובבות אותו. מבנה זה מאפשר הפעלת כוחות הידוק חזקים (על הטרף) ומניעת שבירת המפרק או פריקתו. כשפיסת מזון קטנה מספיק להיבלע הופרדה מהטרף, היא מועברת לבית הבליעה בעזרת הלשון, מלווה בהפרשות מבלוטות הרוק, ותהליך הבליעה מתחיל.

לכלבים מספר מועט של בלוטות זיעה בעור. קירור עצמי נעשה בעיקר ע"י אידוי הפרשות חלל הפה והאף במהלך ההלחתה (נשימה שטוחה ומהירה). המקור העיקרי לנוזל המתאדה היא בלוטת האף הצידית (lateral nasal gland) שמפרישה נוזלים בכמות הפרופורציונאלית לטמפרטורת הסביבה.

הגנה ממיקרואורגניזמים נעשית בשלוש רמות:

הראשונה היא הפרשת בלוטות הרוק בחלל הפה. ההפרשה שוטפת את רירית חלל הפה בנוזל עשיר במחסומים אנטיבקטריאלים הכוללים: מוצין, לקטופרין, ליזוזים ולקטופרוקסידאז. הרוק מכיל גם נוגדנים, בעיקר IgA המיוצרים ע"י תאי פלסמה הנמצאים בבלוטות הרוק.
ברמה השניה מסופקת הגנה מיכנית בעזרת האפיתל הקשיח שבחלל הפה. הרמה השלישית מכילה  אספקת דם עשירה ומצבור תאים אימיונו-ריאקטיבים ברקמות החיבור התומכות.

התפקיד החיסוני של רקמת הלימפה הטבעתית בבית הבליעה (oropharynx) וב-nasopharynx חשוב במיוחד כגירוי אנטיגני ליצור נוגדנים ושחרורם למחזור הדם.

לחוש הטעם חשיבות קלינית לא ברורה בבעלי חיים. חוש הריח המפותח ביותר בבעלי חיים כלביים (פי אלף ויותר מזה שבבני אדם) מושפע קרוב לודאי יותר מהריח מאשר מהטעם כמעורר תיאבון. בחיות מחמד, המזון ניתן ע"י הבעלים, ואבדן או החלשות חוש הריח או הטעם מתבטאת בצורה קלינית רק לעיתים רחוקות.