אהובה אילן

תוקפנות בכלבים היא בעיית התנהגות רצינית שעל בעלי הכלבים להתמודד עמה. מניעת הבעיה אפשרית במידה והבעלים מבין את תהליך התפתחות הכלב וכן העובדות המשפיעות על התנהגות תוקפנית. רשויות הבריאות בארה"ב מדווחות על כמיליון איש אשר ננשכו ע"י כלבים ולפחות 50% מהם היו ילדים מתחת לגיל 10.

הבנת תקופות ההתפתחות והגדילה הראשוניות של כלבים יעזרו בהבנת הגורמים לתוקפנות.

לגורים צורך קריטי ב"חיברות" (סוציאליזציה) ופירושה רכישת התנהגות חברתית. צורך זה מתחיל בגיל שלשה שבועות, כאשר באפשרות הגורים לראות ולשמוע, ונמשך עד לגיל 14 שבועות. הזמן המתאים לרכישת גור הינו בין 7 – 8 שבועות, זאת כדי להקנות לו חיברות בביתו החדש.

בגיל  8 – 10 שבועות עובר הגור תקופת פחד ויש להתנהג עמו בעדינות ולא בקשיחות ע"י מבוגרים וילדים כאחד.

ב- 14 שבועות מתחילה תקופת הנעורים המסתיימת בדרך כלל בגיל  14 – 15 חודשים – בהגיע הגור לבגרות מינית.
>במידה והגור לא נחשף לחיברות עד גיל 14 שבועות הוא עלול להיות חסר אמון בבני אדם, כלבים או בעלי חיים אחרים.

גורים הגדלים בבתי מחסה לכלבים – בהם ניתן מעט מאד טיפול אנושי וקשר אישי– יישארו בדרך כלל ביישנים ומפוחדים – במיוחד בתנאי לחץ – וזאת במידה ולא ימסרו לפני גיל 14 שבועות.
כלבים מגיעים לבגרות מינית בגיל 14 חודשים. במשך תקופה זו הם מתחילים לנבוח כנגד זרים, הופכים ליותר הגנתיים והזכרים מתחילים בהרמת הרגל לשם השתנה.

מפגש עם זרים (מתבגרים, ילדים וחיות אחרות) בשטח הבית בתקופה זו חשוב מאד במיוחד אם היה לגור חסך בחיברות מוקדמת.

הגורמים לתוקפנות

גורמים גנטיים ותורשתיים הינם גורם ראשי בתוקפנות.
>גזעים שמתפקידם להגן כמו: דוברמנים, אקיטות, כלבי זאב וכו' – יש להניח שיהיו תוקפניים יותר מאשר גולדנים או לברדורים.
>טריירים גודלו לצייד ועדיין שומרים על תכונה זו.
>הרבעה יכולה ליצור טמפרמנט בלתי יציב, והורמונים יכולים לתרום לנטיות תוקפניות בכלבים זכרים מאותו הגזע, נקבות מיוחמות או בהריון מדומה ונקבות מניקות.

גורמים נוספים המשפיעים על תוקפנות הינם:

• סביבה – תנאי מגורים.
• חוסר בחיברות.
• הענשה מוגזמת.
• התקפה או הפחדה ע"י כלב תוקפני.
• פינוק מוגזם, הערכות בלתי מוצדקות ע"י הבעלים.
• בידוד ממגע אנושי וחשיפה לילדים מציקים.

אין ספק – כלבים אינם בני אדם. כלבים חיים בלהקות בסדר קבוצתי הקובע את דירוגם בחברה. סדר קבוצתי הנוצר ומנוהל באמצעות שפת גוף. חלק מהכלבים נושאים בעמדה הדומיננטית "אלפא" וחלק בעמדה נמוכה "אומגה".

כאשר חיים כלבים עם בני אדם הם רואים בנו חלק מחברי הלהקה ומשתדלים לתפוס את מקומם בסדר החברתי, כאשר הנכנעים בבני המשפחה, במיוחד הילדים, משמשים להם כאתגר.
>כאשר כלבים מראים מחווה דומיננטי כגון גרגור בעת שמירה על צלחת המזון שלהם, ואין כל תגובה לגבי התנהגות זו, הם החלו ביצירת דומיננטיות על חלק או המשפחה בכללותה. אם מחווה זה לא יתוקן, הכלב באיטיות ובבטחה עולה בדרגה בעמדתו במשפחה.

קיימים מספר סוגי תוקפנות:

תוקפנות דומיננטית, תוקפנות הגנתית, תוקפנות הנובעת מפחד, כאב, או הענשה, תוקפנות רכושנית, תוקפנות טריטוריאלית, תוקפנות בין מינית (זכר לזכר ונקבה לנקבה), תוקפנות של טרף ותוקפנות הורית. תוקפנות בכלבים יכולה להתבטא ביותר מסוג אחד של תוקפנות.

תוקפנות דומיננטית

כלבים המאופיינים כבעלי בטחון עצמי,  "בעלי שרירים" – עמידתם גבוהה, על קצות האצבעות, אוזניהם זקורות מעלה וקדימה, זנבם מתנפנף גבוה ומוצק מצד לצד ולעתים קרובות הפרווה על עורפם סומרת, מבטם מאיים, קולם מגרגר, שפתיהם מכווצות ושיניהם חשופות. הם יניחו כפה על כתף של כלב אחר, יטפסו על רגלי אנשים וידחפו ילדים הצידה כאשר יצאו מהדלת.

כלבים תוקפניים דומיננטים דורשים תשומת לב, דורשים לצאת החוצה, דורשים חיבה מופרזת, רכושנים כלפי מרחב השינה שלהם ופוסקים מאכילה כאשר קרבים אליהם. חלק גדול מכלבים אלו לא יבצע פקודות, במיוחד פקודות נחותות (כגון: "ארצה" או "הישאר"). זכרים ירימו רגליים על כל דבר, אפילו בתוך הבית – גם אם אין להם צורך להשתין. רוב הכלבים התוקפנים דומיננטים הינם זכרים גזעיים.

תוקפנות הגנתית

כלבים אלו הם דו-ערכיים (אמביוולנטים) בהתנהגותם. שפת הגוף שהם מציגים נחותה (אוזניים משוכות לאחור, הימנעות ממבט ישיר, הנמכת הגוף והראש, והזנב שמוט בין הרגליים). הם מלקקים ידיים, ושוכבים על גבם כאשר בטנם חשופה. כלבים אלו מתנגדים לטיפול, שונאים כאשר נוגעים ברגליהם, אינם אוהבים הברשת שיער ומתחמקים ממגע ידי אדם. כלבים אלו הם נשכנים-מפוחדים, ועלולים לנשוך כאשר מודחקים לפינה, ולעתים קרובות ינשכו אנשים כאשר מסתובבים ופונים ליציאה.

מניעת תוקפנות

המטרה הראשונית הינה פשוטה – לעולם אין לאפשר לכלב להגיע לעמדה דומיננטית כלפי מבוגר או ילד. במידה  והכלבים יידעו את מקומם בחברה ובעליהם לא ישמשו להם אתגר – יהיו בדרך כלל בני משפחה טובים ונאמנים.

החוק הראשון למניעת בעיות הינו להתאים את הגור והגזע לבעלים הנכון. במלים אחרות, רוטויילר, ואקיטה אינם מתאימים לבעלים שקט ולא פעיל. צ'יוואוות אינן אוהבות ילדים קולניים וכו'.

מניעת תוקפנות כוללת "חיברות" מוקדמת

הטיפול בגורים חייב להיות עדין, במיוחד בגיל 3 –4 חודשים. יש להאכילם מהיד ע"י ילדים ומבוגרים וללמדם לקחת את האוכל בעדינות. לאסור עליהם לרדוף אחר ילדים, ג'וגרים, לקפוץ על אנשים, לטפס על רגליים או לגרגר מכל סיבה שהיא. אסור לשחק עמם במשחקי כוח, האבקות, או מלחמת ידיים.
>אין להעניש גורים פיזית בגין התנהגות תוקפנית, אלא ללמדם התנהגות אחרת.
>במידה וגורים נושכים או קופצים על ילדים, עליהם לומר בקול רם "לא", לשלב זרועות (על מנת להגן על הידיים והזרועות מפני פגיעה) להסתובב וללכת. גורים אוהבים לשחק, במידה ומונעים מהם את ההנאה הם ילמדו לשחק ביתר שלווה.
על הגור להיות חלק מהמשפחה וללמוד לקבל שליחים, טכנאים, וזרים אחרים. לאחר שחוסנו כנגד מחלות עליהם להיחשף לכלבים – לא תוקפניים – וכך ילמדו כי כלבים ואנשים אחרים הינם ידידותיים גם כן.

כלבים בוגרים

פרסי מזון עוזרים באילוף הגורים. אולם, כאשר הכלבים מזדקנים עליהם לקבל תשבוחות עבור התנהגות טובה והתייחסות עדינה עבור התנהגות רעה. על כלבים "להרוויח" כל דבר שהבעלים נותן להם. עליהם לשבת על מנת לקבל לטיפה או פרס, לשבת לפני יציאה, לשבת לפני יציאה מהמכונית, לשבת על מנת לחגור רצועה, תרגילים אלו מחזקים את המושג "הבעלים הוא הבוס". אין להשאיר כלבים עם ילדים ללא השגחה, במיוחד ילדים שאינם גרים בבית. על הילדים ללמוד להשתמש בפקודות בסיסיות על מנת שיוכלו גם הם לרסן את הגור. אין להעניק לכלבים תשבוחות מופרזות (או לטיפות יתר) במיוחד כאשר אינם עושים דבר. תשבוחות מופרזות מעלות את הדרגה החברתית של הכלב ומערערות את עמדתו.

סירוס הזכרים לא יפתור את כל בעיות ההתנהגות, אולם ימנע תוקפנות דומיננטית ומלחמה בין-מינית, במיוחד לפני הגיע הגור לבגרות מינית. לבסוף, מניעת תוקפנות דורשת כי הבעלים יזכה בכל עימות עם הכלב. במידה והכלב זוכה ע"י גרגור, כאשר אתה מנסה להורידו מהספה, או לקחת ממנו צעצוע, או לגשת לקערת האוכל שלו, הוא מקבל איתות "לך הלאה" לקראת הצעד הנוסף להשתלטות.

גנים + סביבה = מזג (טמפרמנט)

יש לזכור, כאשר הכלב מגיע לדרגה דומיננטית – ענישה לא תעזור לתיקון התנהגות של כלב תוקפני דומיננטי.

המאלף יוכל להחזיר את הכלב למצב של תוקפנות כנועה, או תוקפנות-הגנתית והכלב יגיב ללא פחד, אולם בטחון בהתנהגותו לא יהיה – אפילו לבני המשפחה. המרב שיוכלו להשיג הוא ירידה בתדירות וחומרת ההתנהגות האגרסיבית.

חיות הנושכות לעתים קרובות, עוברות מבית לבית, חיות בפחד מתמיד ומוענשות בצורה חמורה ולא הומנית. בחלק מהמקרים, מגיעות לכלביות ומומתות.

טיפול

הטיפול הטוב ביותר בהתנהגות תוקפנית הינו באמצעות וטרינר התנהגותי או מאלף מקצועי. יש לפנות לוטרינר לשם קבלת אינפורמציה בנושא.
הטיפול כולל רשימת כל הדברים המעוררים התנהגות תוקפנית ומניעת מצבים אלו מלכתחילה. למשל, במידה והכלב מגרגר כאשר אתה מנסה להורידו מהספה – אל תרשה לו לעלות על הספה. הדחף הראשוני הינו להפחית מגע בין כלב תוקפני לבין האדם או האנשים שכלפיהם האגרסיביות הרבה ביותר. הסכמה הזו רק מעודדת את הכלב להיות דומיננטי כנגד יותר ויותר אנשים ומחזק את שליטתו בדרי הבית. לכן, היחיד שהקושי שלו עם הכלב הוא הגדול ביותר, צריך לקבל את תפקיד המטפל בכלב, לדאוג לכל צרכיו, לאלף אותו להישמע לפקודות בסיסיות כגון: שב, עמוד, בוא, שכב וכו'. על יתר בני המשפחה להימנע באופן מוחלט מהכלב. על הכלב לראות את האדם היחיד כמטפל ומספק את צרכיו.

סימפטומים של כלב תוקפני

1)                  נביחות מוגזמות

2)                  נטייה לנשוך, לגרגר ולהגן על האוכל שלו.

3)                  הגנת-יתר על רכוש.

4)                  פחד במצבים חדשים או בין זרים.

5)                  התקפות חמורות על בעלי חיים כגון חתולים, צאן ובקר.

6)                  ניסיון לטפס על רגלי אנשים.

7)                  נשיכות כאשר מלטפים, מברישים, או מרימים את הכלב.

8)                  ניסיונות תכופים לרדוף אחרי עצמים נעים כגון אופניים, סקייטבורד או מכוניות.

9)                  בריחות חוזרות ונשנות מהבית לתקופות ארוכות בשוטטות.