סקביאס היא מחלת עור הנגרמת ע"י טפיל עור Sarcoptes Scabei – אקרית. זהו טפיל קטן, בגודל מיקרוסקופי. האקרית חופרת תעלות בשכבת העור החיצונית של הכלב ומטילה בה ביצים המתפתחות לאקרית בוגרת.

הפגיעה המיכנית בעור יחד עם התגובה האלרגית לנוכחות הטפיל גורמות לכלב להתגרד גרוד עז ולפציעה עצמית.

מחלת הסקביאס מאד מדבקת. היא מועברת במגע בין כלבים או עם בני אדם וגם במגע עם חפצים ומצעים של כלב נגוע. בטמפרטורת חדר הטפיל יכול לשרוד בסביבה מספר ימים, בטמפרטורות נמוכות יותר יכול לשרוד אף מספר שבועות.

המחלה עשויה לעבור גם לבני אדם.

סימני המחלה בבני אדם הם גרד עז, פצעונים קטנים בגוף, בידיים ובצואר. הגרד עשוי להתגבר במגע עם מים חמים ומשטחים חמים.

מאחר ואקרית הסקביאס ספציפית לכלבים היא אינה מתרבה בגופם של בני אדם  והגרד יעלם תוך כשבועיים, זאת במידה והכלב הנגוע מטופל ואין חשיפה מתמדת לטפיל.

הטיפול בבני אדם הוא לרוב בעזרת משחות מקומיות בהנחיית רופא עור.

סימני המחלה בכלבים מתחילים מספר ימים לאחר החשיפה לטפיל. הם כוללים גרד עז ופציעה עצמית באוזניים, פנים, מרפקים, קרסוליים ופלג גוף תחתון. עם התקדמות המחלה מתפתחות דלקות עור, קרחות, גלדי עור, והגדלה של בלוטות הלימפה.

ההדבקה היא בעיקר בכלבים צעירים עד גיל שנתיים אך עשויה להופיע גם בכלבים מבוגרים יותר.

איבחון המחלה בכלבים הוא עפ"י הסטוריה וסימנים קליניים של הכלב (ושל בני המשפחה). במגרד עור שהוא הליך בו מגרדים בעזרת סקלפל (סכין מנתחים) את שכבת העור העליונה מאזורים נגועים, מחפשים מתחת לעדשת המיקרוסקופ טפיל עור או ביצי טפיל.

בפחות ממחצית ממקרי הסקביאס נמצא טפיל עור במגרד, לכן במקרים בהם יש חשד גבוה לנגיעות בסקביאס לפי היסטוריה וסימנים קליניים האיבחון יעשה עפ"י תגובה לטיפול נגד סקביאס.

הטיפול נעשה בעזרת חומרי הדברה הפוגעים בטפיל.

טיפול בהזרקה של חומרים ממשפחת האברמקטינים נמצא יעיל כנגד הטפיל. טיפול חדיש במתן חד פעמי של כדור נגד פרעושים וקרציות (ברווקטו) נמצא גם הוא יעיל כנגד הטפיל. הטיפול בכדור ניתן גם לגזעי כלבים כמו בורדר קולי, כלב רועים אוסטרלי, כלב רועה אנגלי עתיק ואחרים הרגישים לחומרים ממשפחת האברמקטינים. הטיפול יהיה מלווה לעיתים במתן סטרואידים להקל על התגובה האלרגית והגרד העז.

טיפול סביבתי– יש לחטא את הסביבה, להרתיח את מצעי הכלב ולטפל בחיות הבית האחרות כנגד סקביאס גם אם אינן מראות סימנים קליניים  – זאת מאחר והטפיל מאד מדבק ויש מקרים בהם בעל חיים נושא את הטפיל למרות שאינו מראה סימנים קלינים של מחלה.